<h1>רבינו ירוחם ני"ט ח"ב</h1>
<h2>דף סא:</h2>
בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי שמא יחזו' וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור כך פשוט בפסחים. ואם מותר לרכוב במרדעת אכתבנו בדין תכריכי מתים.
אין אסור כלאים אלא בצמר רחלים ואלים עם פשתים שאין לו שם לווי אבל צמר ארנבים וגמלים ופשתים נשלם ופשתי קנבוס אין בו משום כלאים. ומין פשתן הם הנקראים כן כך פשו' בכלאים [פ"ט מ"א, ובירושלמי שם]. צמר גמלים ורחלים שטרפן וערבן זה עם זה אם רוב גמלים מותר לערב עמהם פשתים ואם רוב רחלים אסור. וכן פשתים וקנבוס שעירבן זה עם זה אם רוב קנבוס מותר לערב עמהם צמר רחלים ואם רוב פשתים אסור כי לעולם בטלים ברוב כך פשוט בכלאים [שם] וכן בירושלמי. ודוקא שערבן קודם שעשאן בגד כלומר קודם שיארג, דאחר שעשאו בגד חוט א' פוסלו כדאמ' בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי וכו'. ועוד פשוט ובגד צמר גמלים שארג בו חוט של צמר רחלים אסור לארוג אצלו חוט של פשתן אבל ברחוק ממנו מותר והרמב"ם כתב עושה בגד כלו מצמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו (י"ט חוטים) [חוט] של צמר מצד זה וחו' של פשתן מצד זה הרי זה משום כלאים ע"כ. וראשון נראה עקר, וכן כתב הרשב"א והרא"ש. בגד גדול שמקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ אותו מקצת, ומקצתו אין בו כלאים, אסור להתכסות אפילו באותו מקצת שאין בו כלאים. ומותר להפשיל קופה של כלאים לאחוריו כך פשוט בירושלמי [שם].
תכריכי המת אין בהם משום כלאים ואפילו לקוברו בהן מותר כך פשוט בכלאים [פ"ט מ"ד] ובנדה. וכן [שם] מרדעת החמור אין בה משו' כלאי'. ולא יתן המרדעת על כתפו אפילו להוציא עליו את הזבל, פי' אבל לרכוב עליו מותר ואפילו בשרו נוגע בה ולא חיישי' שמא תכרך עליו נימ' כדאמרינן למעלה גבי כרים וכסתות, משום דמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא דאמרינן בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור כמו שכתבתי למעלה, אבד שאני דמתוך שאין הכלאים נכרים בה יקח ממנה לשים טלאי בבגדו.
בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר כך פשוט בנדה. בגד שאבד בו חוט של כלאים אע"פ שאינו יודע אם נתקו אם לאו מותר כך פשוט בנדה.
אין מדקדקין בבית המדרש בכלאים פירוש שאם היה לבוש כלאי' והיה יושב בבית המדרש אין מזקיקין אותו להפשיטו כך פשוט בכלאים [ירושלמי פ"ט ה"א], פירוש דוקא בכלאים דרבנן.
היה לבוש כלאים כל היום בענין שחייב מלקות מן התורה אינו חייב אלא אח' ואם אמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כל א' וא' ואפי' לא פשטו ולבשו בכל פעם.
ואפילו על גבי י' כדי להבריח מהמכס פשוט בקמא וכן בכלאים, פי' לפי שאין נותנין מבגדים מכס, ולא שיהיה נראה כגוי ככופר שהוא יהודי. ובמוכס שאין לו קצבה או העומד מאליו, דאי במוכס סתם ששכרו מן המלך, אפילו בלא כלאים אסור לגנוב לו המכס, כמו שכתבתי במשרים [נל"א ח"ד] על דינא דמלכותא, וסבר ההוא תנא דאמר לא ילבש וכו' דדבר שאין מתכוין אסור, ולדידן דקיימא לן דדב' שאין מתכוין מותר נראה דמותר ללבוש כלאים להבריח מן המכס, וכן כתב הרא"ש.
כלאים אינו אסור מן התורה אלא כששניה' מתוקני' יחד במסרק וטווין וארוגין יחד. וי"מ שוע לבד כלומר כל א' מתוקן וטווי כל א' לבדו וארוג ביחד, וכן כתב הרמ"ה. ורבינו תם פי' שיהא כל א' מתוקן לבדו במסרק וטווי כל א' בפני עצמו ושזור כל אחד בפני עצמו ואחר כך מחובר יחד. אבל מכל מקום בלא כל זה אסו' מדרבנן.
המוצא כלאים בבגדו אפילו בשוק פושטו, כך פשוט בברכות. וכתבו המפרשים דוקא בכלאים שהוא אסור מן התורה שהוא שוע טווי ונוז כמו שכתבתי למעלה, אבל כלאים שאינו אסור אלא מדרבנן אינו פושטו בשוק. ובבית המדרש אינו צריך לפושטו כמו שכתבתי למעלה, וכן מוכח מהירושלמי. ואם א' רואה לחבירו לובש כלאים בשוק והלובש אינו יודע שלובש כלאים אין צריך לומר לו בשוק אפילו בכלאים דאוריתא, וכן הסכימו בתו' שישתוק עד שיגי' לבית, משום כבוד הבריות ואל יפרישנו משוגג.
השיראין והכלך אין בו משום כלאים, שיראין הוא מין מעיל עשוי ממשי, כלך הוא כי בכרכי הים יש צמר גד(ו)ל על האבנים שבים המלח ודומה לזהב בצבעו וקורין לו כלך ודומה לצמר רחלים. אבל אסורים משום מראית העין, שדומים לצמר או לפשתן, פי' לא היו מצויין ביניהם ואינם בקיאים בהן ויהיו סבורין שהם כלאים כך פשוט בכלאים [פ"ט מ"ב]. וכתב הרא"ש ומתוך זה יש לאסור המקומות שאין מצוי קנבוס, לתפור בו צמר לתפור בגד קנבו' תחת בגד צמר ויהיו סבורי' שהו' בגד פשתן. וכת' כי כן אסר הוא באשכנז. וכתב והאידנא מצויין בגדי משי בינינו והכל מכירין בהן הילכך מותר לתפור בגדי משי תחת בגדי צמר וגם חוטי משי בסרבל של צמר. פירוש, וכן עם פשתן לחבר משי מותר. כרים וכסתות אין בהם משום כלאים כך פשוט בכלאים [שם], לפי שכרים וכסתות עשויין לשכיבה ואמרינן ביומא [ס"ט ע"א] לא יעלה עליך אבל מותר להציע תחתיו, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך עליו נימא, ואפילו י' מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם, ולפי זה כרים וכסתות שהן קשי' ואין דרכן ליכרך על בשרו מותרין בשאין בשרו נוגע בה כמו שאכתוב. ומפר' בירושלמי [כלאים פ"ט מ"א] דוקא בריקן ובנתון על גבי אצטבא אבל מלא או אפילו ריקן ונתו' על גבי מטה אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו.
אסור ללבוש כלאים אפילו עראי ופשוט ומיירי בטלית של קטן וגדול יוצא בה עראי ואסור אם יש בו כלאים.
מטפחות ידים פירוש שרגילין לפרוס על השלחן ולקנח בהן, ומטפחות ספרים שמשימין על ס"ת, והספג שמסתפגין בה אחר רחיצה, יש בהם משום כלאים כך פשוט בכלאים [פ"ט מ"ג]. יש פוסקים בירושלמי [ה"ב] כרבי אליעזר דאוסר. ומפרש בירוש', פעמים שמחמם ידיו במטפחות ידים, ומטפחות ספרים פעמים עושה אותה כמין תיק ומשימה בחיקו ומתחמם בה, מטפחות הספג פעמים שרואה רבו ומתעטף בה. ועוד בירושלמי דאסור לקבל ביצה חמה במפה שיש בה כלאים מפני שמונעתו מליכוות בביצה, ומניעת החום חשוב לבישת הנאה כמו מניעת הקור. ועוד פשוט מטפחות הספרים כשבני אדם מסתפרים פורסים עליהם סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהם. ומפרש בירושלמי במכוין לשם מלבוש אבל אינו מכוין לא, שיש מקומות שהמטפחות יש להן בית ראש ולובשי' אותן כמין מלבוש כשמסתפרים.
מוכרי כסות שיש בהן כלאים מוכרים כדרכן אע"פ שמשימין אותן עליהם וכן תופרי בגדים תופרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין תופרין בארץ. פירוש, דדבר שאין מתכוון מותר אפי' באיסור תורה, כך פשוט בכמה דוכתי וביבמות [ד' ע"ב] דכל זמן שיש בו הנאה ויכוונו להנאה אסור.
כל המקומות שפשתן מצוי ורגילין לתפור בו הלוקח בגדים מהגוי צריך לבדקן ולחזור ולתפר' אם לא יוכל להבחין ולהכיר אם תפורי' בפשתן או בקנבוס. וכל בגד של צמר או של לבדין הנקרא פילטרו' אין בו חשש שמא פשתן מעורב. וכן המנעלים שעושין בארצות הקרות ומשימין בהם בפנים לחמם הרגל בגד צמר או לבדין אין חוששין שמא פשתן מעורב בהן כך פשוט בכלאים וכן בירוש'.
הלבדין הנמצאין פילטרו"ש אסורים משום כלאים אם יש בהן פשתן כי הן שועין, ולפיכך מי שטרף צמר ופשתים יחדיו והשיע אותן ועשאן כמין בגד בלא טוויה ואריגה אסורים מדרבנן, דמן התורה צריך שוע טווי ונוז כמו שכתבתי. ואם הם קשין מותרים אפילו בלביש' דלא אסרו רבנן אלא רכין, ובקשין אוקמוה אדין תורה ואינם אלא שוע ומותרים כך פשוט ביום טוב.
אסור לעשות שפה מחוטי פשתן לבגדי צמר או מחוטי צמר לבגדי פשתן אע"פ שאינם ארוגים בהן אלא תחובין לתוך האריגה. יש מקומות שרגילין לתפור חגור של משיחה על החלוק, ואם החלוק הוא של פשתן והמשיחות של צמר אסור לחגור בהן כיון שהם תפורות בחלוק. רצועה של עור לחגור בה וקשר חגורה של צמר בראש הרצועה הא' וחגורה של פשתן בראשו השני אסור לחגור בה כי כשחוגר בה מתניו וקושר שני הראשין של צמר ושל פשתן ביחד הוי כלאים, הא לאו הכי כלומר בלא קשורה מותר שאין הרצועה חבור לחברן ביחד כך נראה מדין התלמוד. והרמב"ם כתב אם קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אסור אף על פי שהרצועה באמצע ולא תלה הטע' מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשהוא חגור, וראשון נראה עקר, וכן פירש רבינו שמשון, וכן הרשב"א בתשובה. מנהג העולם לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר אע"פ שהתפיר' מחברת העור והבגד יחד, וכתבו המפרשים שמותר מההיא שכתבתי למעלה, וכן כתב הרשב"א שאלו הכלאים הם מדרבנן והולכי' בהן להקל אף על פי שיש לחוש שמא יכניס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של פשתן של תפירת העור, וכן עמא דבר, וכן כתב הרא"ש. אסור לחבר בגד צמר עם בגד פשתן אף על פי שמחברת או תופרת במשי או בקנבוס הרי יש כאן צמר ופשתים יחדיו, כך כתב הרשב"א בתשובה. בגד צמר שריקם עליו פשתן או בגד פשתן שריקם עליו צמר אפי' לסימן בעלמא אסור ללבשו, אבל העושה סימן מותר ובלבד שלא ילבשנו.
תכיפה אחת אינו חבור ואם חבר צמר ופשתים בתכיפה אחת אין בו משום כלאים, ותכיפה אחת כגון שתחב בבגד פעם א' אע"פ שקשר שני ראשי החו' על שפת הבגד לא הוי חבור, אבל ב' ראשיה לצד א' שהן שתי תכיפות כגון שהעביר המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית למצא ב' ראשיה מצד א' וקשר שני ראשי החוטין יחד דבענין אחר אינו מתקיים הוי חבור לגבי כלאים.
חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתן מחוברת לקופה וחבר שני החתיכות יחד בב' תכיפות הוי חבור ואסור להתכסות בשק אע"פ שמחוברת לשני כלים, וכן הדין בכל שאר כלים ולא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי. הוא לבוש צמר ובנו לבוש פשתן וחבר ב' המלבושים יחד בשתי תכיפות והקיף האב והבן בחגורה שלא יתפרדו הוי כלאים, פירו' שאם לא חגר אותם לא הוי כלאים אף על פי שחברן בב' תכיפות לפי שבעלי חי[י]ם נפרדים זה מזה ולא דמי לשק וקופה שכתבתי, וכן אם הוא לבוש צמר ברגל א' ופשתן ברגלו השני וחברן יחד בב' תכיפות הוי חבור אף על פי שדרך הלוכו נפרדין זה מזה, כל זה בעיא ולא איפשיטא בירושלמי [סוף כלאים] ואזלי' ביה לחומרא. חלוק של צמר שנקרע קושרו בחוט של פשתן ואם תפרו אסור משום כלאים כך פשוט בתוספתא [כלאים פ"ה ה"ט], וכן כתב הרמב"ם. וכתב ר"ת בתשוב' דטעות הוא בתוס', דקשר הוי חבור לענין כלאים כדאמרי' [מנחות ל"ט ע"א]. וכתב הרא"ש דמיירי שחבר ב' הקרעים וכרך החוט סביבם וקשרם יחד ולא הוי חבור חוט הפשתן והחלוק של צמר כיון שיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר. וכיוצא בזה התיר ר"י מכסאות של פשתן וצמר בתוכן אף על פי שתופרין יחד הצמ' שבתוכו עם הבגד, אין התפירה מחברת יחד הבגד והצמר לפי שיכול להוציא כל הצמר והתפירה נשארת קיימת, ואף על פי שתופר המכסה כל סביבותיו ואין יכול להוציא הצמר, הוי כמו שק של פשתן שמלאו צמר ותפר את פיו ולא הוי כלאים. לובש אדם חלוק של צמר וחלו' פשתן וחוג' עצמו על שניהם וקושר יחד על ב' חלוקים אף על פי שאינו יכול להפרידן כלומ' בלא התרת הקשר, והוא שיהיה הקשר קשר שאינו של קיימא, ואם הוא קשר של קיימא אסור אף על פי שאינו חגור כמו שכתבתי כך פשוט בתוספתא [כלאים פ"ה ה"י].
בגדים שהם קשים והם שוע טווי ואריג והם קשים ולא שייך בהו כריכת נימא ככרים וכסתות, אסורים בלבישה ובהעלאה ומותר לשכב עליהם, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, דלבישה והעלאה דאוריתא והצעה דרבנן, ובקשין לא גזרו רבנן. ושאינם קשין אסור להציע עליהן אפילו עשרה מצעות זו על גבי זו, וכן פשוט בערכין, וכן מוכח, כל זה פשוט ביום טוב. ערדלין אין בהן משום כלאים פי' בתשובת הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהם ותולין עליהן עור תישים מעובד תחת קרקעיתם וכנגד העקב של רגלים יש שעושין אותן של צמר וקורין אותן נימטי אין בהם משום כלאים לפי שהעקב קשה ואינו מתחמם וכן פשוט בביצה וכן פרש"י. בגד שצרורין בו מעות מותר ליתנם בחיקו שהמעו' מקשין אותו ואינו מתחמם, אבל אם צרורין בו זרעים אסור לתתן בחיקו. ופשוט בירושלמי [כלאים פ"ט ה"ד] שמותר לתת בחתיכה של צמר ולקשרה בחוט של פשתן או בהפך.
חבלים של צמר ושל פשתן אסור לכרכן סביב ידו לפי שידו מתחממת ואסור משום כלאים פשוט בשבת. פירוש כגון שמוליך כמה בהמות ביחד והאפסרי' בידו ואחד עשוי מצמר ואח' מפשתן ודוקא כשכורכן סביב ידו. וי"א דההיא אתיא כרבי יהודה אבל לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אם כן מותר כי אינו מתכוין לכך, וכן פרש"י. ותמהתי על הרא"ש שלא חלק בזה כלל וכתב לאסור, ואנן ק"ל כרבן שמעון ודמיא לההיא שכתבתי [שבת מ"ו ע"ב] דמוכרי כסות.
אספלנית ומלוגמא ורטיה אף על פי שיש בבגד כלאים מותר שאין זה דרך חמום כך פשוט בתוספתא [סוף כלאים]. רוב אלו הדינים שכתבתי מענין כלאים הם פשוטים בכלאים ובמסכת נדה.
כלאי בגדים מותרים לכל דבר ואינם אסורים אלא ללבוש כך פשוט במסכת כלאים [פ"ח מ"א]. כתב הרב רבי שמעון כי נאסר שעטנז לפי שקין הביא זרע פשתן והבל הביא גיזי צמר וגזר השם יתעלה שלא תתערב מנחת חוטא במנחת צדיק. ויש מוסיף ואומר כי הוא כדי שלא לערבב כחות העליונות המצמיחים ומגדלים הצמחים לינק זה מזה ממאמרם ז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חוקות שמים וגו' משטרו פי' שוטר, והנה המרכיב כלאים או זורעם בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות ולכן אמר את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שהם חקות שמים וארץ, והרוצה בקיום העולם ית' ברא המינים ושם בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד שכן אמר למינהו, נמצא המרכיב ב' מינים מכחיש מעשה בראשית כאלו יחשוב שהשם יתברך לא השלי' עולמו כל הצורך והוא רוצה לעזור בבריאה, ובעלי חיים מין בשאינו מינו לא יולידו ואף הקרובים בטבע כפרדי' לא ימשכו כי יכרת זרעם והם לא יולידו, וכן צמחים המתרכבי' פרים לא יצמיח, ונאסרו כלאי זרעים לפי שנשתנו בטבעם בצורתם לינק ויהיה כל גרעין כאלו הורכב משני מיני', ואסור לחרוש בשני מיני' כי עובד אדמתו יאכיל צמדו ברפת אחד ואולי יבאו לידי הרכבה, וכלאי הבגד נאסרו לסייג, כי כן נאמר בנזיר וענבים לחים ויבשים לא יאכל, עכ"ל הרא"ש.
